כיצד לשוחח עם ילדים על פציעת פוסט טראומה?

אפרת עידוד, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מטפלת משפחתית וזוגית

מדוע חשוב לשוחח עם ילדים על פציעת פוסט טראומה ?

החיים מפגישים את כולנו גם עם אירועי חיים ומצבים מורכבים ומצערים. במצבים אלו, לעיתים אנו כהורים מעדיפים להימנע מלשוחח עם הילדים על מה שקורה. באופן טבעי הדחף האוטומטי שלנו כהורים הנו לנסות להגן על ילדינו מפני כאב. אנו רוצים להאמין שאם לא נדבר, הילד לא ירגיש, לא ישים לב, ולא יבין.

אך למען האמת לא ניתן להסתיר מילדים את המציאות, ולא ניתן להגן עליהם מפני האמת.

ילדים הם יצורים חכמים מאוד; יש להם מעין "חיישנים" טבעיים שבאמצעותם הם קולטים גם את מה שהיינו מעדיפים שהם לא יקלטו... לא לדבר על מה שקורה משאיר את הילדים לבד ומגביר את המצוקה והבדידות שלהם מול הקושי.

כשאנחנו נמנעים מלדבר ולהסביר לילדים את מה שמתרחש, הם נותרים עם הפרשנויות של עצמם—שלעיתים קרובות נוטות להיות יותר קיצוניות ומבהילות מהמציאות.

לדוגמה, ילד שרואה את ההורה במשבר עלול לדמיין שההורה חולה במחלה קשה. ילד ששומע או רואה את הוריו מתווכחים ורבים, עלול לחשוב שהמשפחה עומדת להתפרק.

ללא תיווך המספק הסבר ומידע אמין, הדמיון של ילדים עלול להפליג למחוזות רחוקים.

בנוסף, בשל הנטייה הטבעית שלהם לחשיבה אגוצנטרית, ילדים נוטים להאמין שהם הסיבה לכל מה שמתרחש סביבם. הם עלולים לחשוב: "אם אבא עצוב, זה בטח בגלל שעשיתי משהו רע", או "אם אמא לא עונה לי, אולי היא כועסת עליי."

מחשבות כאלה מגבירות את החרדה של ילדים ומטילות עליהם נטל רגשי כבד ומיותר של רגשות אשמה.

לכן, למרות שזה מורכב, ולמרות הרצון הטבעי להימנע מלעשות זאת, חשוב שנמצא בתוכנו את הכוחות הפנימיים לשוחח עם ילדים ולתווך להם את המציאות גם ובמיוחד אל מול אירועי חיים מאתגרים.

שיחה בגובה עיניים, מותאמת ורגישה תאפשר לילדים להבין את המציאות, תשחרר אותם מאשמה, ותאפשר להם להרגיש שהם לא לבד ושיש להם על מי לסמוך.

מהם הביטויים של פוסט טראומה ומדוע קשה לדבר עליהם?

בעוד שפציעות פיזיות הן לרוב נראות לעין, פציעות נפשיות, כמו פוסט טראומה, הן "שקופות", הן אינן נראות לעין ולכן הרבה יותר קשה לזהותן, להבינן ולהסבירן.

פציעה של פוסט טראומה עלולה להתבטא במגוון רחב של שינויים במצב הרוח ובהתנהגות: מצב רוח ירוד, דכדוך, דכאון, הסתגרות, הימנעות, עוררות יתר, עצבנות, רגזנות, אימפולסיביות והתפרצויות זעם.

מה קורה כאשר נמנעים מלשוחח על פציעת הפוסט טראומה?

בעוד שתגובות אלו של דכאון עצבנות והתפרצויות זעם, הן תגובות טבעיות לטראומה, בקרב ילדים תגובות אלו נוטות לעורר חששות ודאגה-

"מה קרה לאבא שלי"?

"למה הוא כל הזמן צועק ועצבני"?

"האם אי פעם הוא יחזור לעצמו"?

"למה אמא לא מחייכת יותר"?

"האם אי פעם החיים בבית יחזרו להיות כמו פעם?"  

יתרה מזאת, כאשר הורה מתמודד עם פוסט טראומה, במיוחד כשהנושא אינו מדובר בבית, הילד עלול לפתח סימפטומים הדומים לאלו של ההורה. הילד, בדומה להורה, עלול להתחיל לגלות סימני עצבנות, התפרצויות זעם ודכאון. בשל הקירבה הגדולה ותחושת ההזדהות, הילד חווה בתוכו את החוויה הפנימית של ההורה וזו משתקפת בהתנהגותו. זו הסיבה שלעיתים ילדים נראים כמו בבועה של הוריהם, כאשר מצוקתו של ההורה משתקפת בהתנהגותו של הילד.

חשוב להבין שדווקא שיח פתוח ומותאם על מה שקורה עשוי למנוע תהליך זה ולסייע לילדים לייצר נפרדות- כלומר לייצר הפרדה בריאה בין החוויה הרגשית של עצמם לזו של ההורה. 

לעומת זאת, השתיקה סביב הפוסט טראומה של ההורה מחזקת את החותם שהיא מותירה בנפש של הילד. באופן פרדוקסלי דווקא אותם דברים שאנו נמנעים מלגעת בהם הופכים להיות אלו אשר מנהלים ומכתיבים את חיינו.

במידה ואתם מתמודדים עם פוסט טראומה חשוב שתדעו שאתם יכולים לחסוך חלק גדול מהמחיר הנפשי שהטראומה הזו עלולה לגבות מילדיכם, על ידי כך שתקיימו עמם שיחה על מצבכם.

שיחה כזו דורשת הכנה מוקדמת וגיוס של כוחות אבל המאמץ משתלם.

המטרה של פוסט זה הנה לעודד אתכם לעשות צעד אמיץ זה ולסייע לכם לצלוח אותו בצורה מיטבית.

כיצד להסביר לילדים על השפעות פציעת הפוסט טראומה:

חשוב שהשיח עם הילד יהיה בגובה עניים, בשפה פשוטה המותאמת לגיל ולרמת ההבנה של הילד. כמו כן חשוב שההסבר על תסמיני הפוסט טראומה יתמקד בסימפטומים הספציפיים של ההורה שאותם הילד רואה וחווה.

דוגמאות להסברים אפשריים:

• "אבא מתמודד עם מה שקרה, וזה לוקח זמן. בדיוק כמו שלפצע לוקח זמן להחלים, גם הלב והמוח צריכים זמן על מנת להתאושש ולהרגיש טוב יותר לאחר חוויה קשה." 

• "לפעמים כשעוברים משהו מאוד קשה הגוף והלב מגיבים בצורה שקשה לנו לשלוט בה. אני מרגיש לפעמים עצוב/עצבני, וזקוק ליותר זמן לעצמי/זקוק למנוחה ושקט."

• "מערכת האיזון במוח קצת השתבשה וצריכה זמן להחלים....יש חלק במוח של אבא שמרגיש עכשיו קצת כמו שריר כואב, וייקח לו זמן להרגיש טוב יותר." 

לילדים בוגרים יותר ניתן לתת הסבר יותר מעמיק:

הסבר לגבי הקשר בין פוסט טראומה לעצבנות והתפרצויות זעם-

טראומה עלולה לשבש את האיזון של מערכת העצבים. לאחר טראומה המערכת הסימפתטית- שהיא החלק במוח שאחראי על תגובות החירום-FFF) Fight-Flight-Freez) לעיתים נשארת במצב דרוך, בעוררות יתר, ולכן היא מופעלת בקלות גם במצבים שאין בכך צורך, מה שמתבטא בפרץ של אדרנלין שעלול להוביל להתפרצות זעם.

כדי להבין את השינוי המתרחש במוח לאחר טראומה אפשר לרגע לדמות את המערכת הסימפתטית למערכת אזעקה ברכב: כשמערכת האזעקה תקינה היא מופעלת רק במצבים בהם מישהו מנסה לפרוץ לרכב. כאשר יש תקלה האזעקה עלולה להפעיל את עצמה גם כשזנב של חתול נוגע בקצה הרכב.

הסבר לגבי הקשר בין טראומה למצב רוח ירוד והסתגרות -

אירועים קשים ומורכבים באופן טבעי משפיעים על מצב הרוח שלנו כבני אדם. אנו זקוקים לזמן על מנת לעבד חוויות קשות וכואבות. חשוב להבין שעצב ונטייה להתכנס פנימה הנן תגובות טבעיות ונורמליות לאחר אירועים כואבים וקשים. לעצב ולהתכנסות פנימה יש תפקיד, הם מאפשרות לנו לעבור תהליכי עיבוד שהנם חיוניים לצורך התאוששות.

מטרת ההסברים הללו היא לא רק לתת שם למה שקורה, אלא גם להרגיע את הילד ולספק לו פרשנות ברורה ונכונה לשינויים שהוא רואה בהורה. כשהסברים אלו ניתנים בצורה מותאמת ורגישה, הם עוזרים לילד להרגיש שהוא מבין טוב יותר מה קורה ולמה, וזה כשלעצמו מפחית חרדה.

דגשים לשיחה

1.    בחרו עיתוי ומקום מתאימים לשיחה, והקפידו על אווירה נעימה ונינוחה.

2.    התחילו בהזמנה לדיאלוג ותיאור השינויים שהילד חווה בהורה.

"בטח שמת לב שלאחרונה אבא לפעמים נראה עצוב או עצבני יותר מהרגיל? רציתי לשתף אותך במה שקורה ולומר לך שאתה יכול להרגיש בנוח לדבר איתי על זה."

3.   הסירו מהילד אחריות ואשמה.

 "מה שקורה לי/עובר עליי לא קשור למשהו שאתה עשית. זה משהו שאני מתמודד אתו בגלל מה שקרה, וזה לא אשמתך בכלל. אתה ילד נפלא" 

4.   עודדו את הילד לשתף ברגשות ובמחשבות שלו.

"חשוב לי לשמוע איך אתה מרגיש עם כל מה שקורה, אני מניח שגם לך זה לא פשוט". ההקשבה לחוויה ולרגשות של הילד היא מרכיב חשוב ומרכזי בדיאלוג.

5.   תנו הכרה ולגיטימציה לרגשות של הילד. חשוב שהילד יבין שכל מה שהוא מרגיש וחווה זה לגיטימי טבעי ונורמלי, שזה בסדר שהוא עצוב, כועס או מבולבל.

"זה יכול להיות מבהיל/מפחיד/לא נעים לראות אותי כועס ומתפרץ ככה".

"זה בטח קשה לך לראות אותי ככה עצובה. אני מבינה, זה בסדר שאתה מרגיש ככה, זה נורמלי. אנחנו עוברים את זה יחד." 

6.   שדרו תקווה והעבירו מסר של אמונה בתהליך השיקום. חשוב להעביר לילדים מסר של תקווה ואמונה בכוחות וביכולת להשתקם ולהתאושש.

"אני נמצא.ת בתהליך שבו אני מקבל.ת עזרה ותמיכה מחברים ואנשי מקצוע...זה לא יהיה ככה תמיד. עם הזמן, אני ארגיש יותר טוב וגם בבית יהיה יותר רגוע ונעים." 

7.  הדגישו את מקורות התמיכה שלכם.

 "אנחנו לא לבד, יש סביבנו משפחה, חברים וקהילה שתומכים בנו". 

8.  חזקו את הילד על ההתמודדות שלו ושקפו לו את כוחותיו-

"אני שמ.ה לב שאתה משתדל לעזור בכל מה שאתה יכול. אתה בוגר ומבין".

9.  עודדו פתיחות ותקשורת: חשוב לעודד את הילד לשתף במה שעובר עליו גם בעתיד.

"אם יש משהו שמציק לך או שאתה רוצה לדבר עליו, תמיד תבוא אליי. אני פה בשבילך ואני אשמח לשמוע מה עובר עליך."

לסיכום:

שיחה עם ילדים על פוסט טראומה היא לא קלה, אבל היא חיונית. באמצעות הסברים מותאמים, פתיחות ואמפתיה, אנו יכולים לסייע לילד להבין את המצב, להפחית את המצוקה שלו, לשחרר אותו מאשמה, לטעת בו תקווה ולבנות מחדש את תחושת הביטחון שלו שהוא לא לבד.

מעבר לכך, שיחה כזו מאפשרת לנו להראות לילדים שגם בזמנים קשים יש לנו כוחות ויכולת להתמודד, להתגבר, ולהתחזק יחד.

במידה ואתם עדיין מרגישים קושי וחשש מקיום שיחה כזו חשוב שתדעו שזה נורמלי טיבעי ולגיטימי.

ישנם אנשי מקצוע שישמחו לסייע לכם. פנו ליועצת בית הספר, לשירות הפסיכולוגי או לאנשי טיפול מהקהילה לקבלת תמיכה וייעוץ.

לשאלות מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות ואשמח לענות לכם.

אתם לא לבד!