פוסט טראומה- להבין את הפציעה השקופה

מאת אפרת עידוד | פסיכולוגית חינוכית מומחית ומטפלת משפחתית וזוגית

פוסט־טראומה זו לא בחירה.

פוסט־טראומה זו פציעה.

פוסט־טראומה היא מציאות נפשית וגם פיזית של אלפי אנשים בישראל – לוחמים, לוחמות, שוטרים, שוטרות, אזרחים ואזרחיות.

אנשים המתמודדים עם פוסט־טראומה לא נאבקים רק עם סיוטים בלילה, פלאשבקים, חרדה או דיכאון.

הם נאבקים גם בתחושה עמוקה של אובדן זהות – תחושה שהם כבר לא אותם אנשים שהיו.

תחושת בושה ואשמה, חוויה של חוסר אונים אל מול עוצמות רגשיות וגופניות שמרגישות בלתי נסבלות- התפרצויות זעם בלתי נשלטות, זיכרונות קשים שמתפרצים ומציפים שוב ושוב בלי התראה, הגוף שנדרך בלי סיבה, הלב שמוצף בכאב שלא מרפה.

פוסט טראומה היא פציעה שקופה, לא רואים אותה בגוף אבל היא שם. במוח, בלב, בנפש.

היא לא מותירה צלקת בגוף, אבל זה מה שהופך אותה ליותר קשה להבנה ומורכבת להתמודדות.

היא נשארת עמומה ומעורפלת, מותירה את האנשים הסובלים ממנה בבדידות כואבת וחוויה של חוסר שייכות-

"אם רק הייתי נפצע בגוף, לפחות אז היו מבינים אותי, ולא הייתי שומע את המשפט- "מה קרה לך? למה אתה מגיב ככה? השתגעת"?

הטראומה לא פוגעת רק באדם עצמו – היא מטלטלת גם את הקרובים- המשפחה, החברים, החברה כולה.

משפחות הפצועים חיות אף הן בתוך הסערה.

בני ובנות זוג, ילדים, הורים – כולם עומדים חסרי אונים מול אדם אהוב שלא חזר להיות מי שהיה.

לעיתים הוא נראה מנותק, כבוי, המבט שלו חלול, הוא נמצא שם אבל נדמה שהוא לא באמת חזר.

לפעמים הוא מתפרץ בלי סיבה, מפחיד, מבהיל.

המשפחה, החברים, מחפשים דרך לעזור, לתמוך, אבל לא תמיד יודעים איך.

מה נכון? האם להתקרב או אולי להתרחק? איך לתמוך בלי להציף?

איך לתת אהבה ותמיכה כשאת.ה בעצמך מוצפ.ת, כואב.ת, פגוע.ה מול הניתוקים והתקפי הזעם?

להבין את פציעת הפוסט טראומה– מבט פנימה לתוך המוח

כדי להבין את פציעת הפוסט־טראומה, חשוב קודם להבין קצת איך המוח שלנו בנוי.

המוח הוא איבר מסתורי, מופלא ומורכב – אבל כדי לפשט את העניין, נדמה אותו לרגע לבית עם שלוש קומות.

🔹 בקומה התחתונה – גזע המוח.

כאן נמצאות המערכות ששומרות אותנו בחיים: נשימה, דופק, שינה.

גזע המוח דואג לנו כל הזמן מאחורי הקלעים,

זה כמו תשתיות החשמל והמים של הבית – לא רואים אותן, אבל בלעדיהן אי אפשר לחיות.

🔹 בקומה העליונה – קליפת המוח, הקורטקס.

כאן נמצא לוח הבקרה של הבית. כאן מתגוררים ההיגיון, המחשבה והוויסות.

זה המקום שבו מתכננים, חושבים, מקבלים החלטות.

הקומה שבה אפשר לעצור, לחשוב, להפעיל שיקול דעת ולהבין מה נכון לעשות.

🔹 בקומה האמצעית – המערכת הלימבית.

זו הקומה של הרגש, הזיכרון והחיבורים החברתיים.

זו קומה מלאת חיים שבה אנחנו מרגישים, אוהבים, כועסים, זוכרים.

הקומה האמצעית מרתקת במיוחד ובה נמצאים שני "דיירים חשובים"-

האמיגדלה היא כפתור החירום של המוח, כשהיא נדלקת, היא שולחת מסר לכל המערכות להיכנס למצב הישרדות: מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת- אדרנלין וקורטיזול מציפים את הגוף, מכינים אותו לברוח, להילחם או לקפוא במקום. ( Freeze- Fight or Flight).

אחרי טראומה, האמיגדלה-אזעקת החירום- הופכת להיות רגישה במיוחד.

כל גירוי קטן שמזכיר את החוויה הטראומתית (צליל, תמונה, ריח) עלול להפעיל אותה ולהציף את הגוף בתחושת סכנת חיים שתוביל לפרץ אדרנלין ולתגובות הישרדותיות של בריחה, תקיפה או קיפאון.

ליד האמיגדלה נמצא  ההיפוקמפוס.

זהו "קמפוס הזיכרונות" תפקידו לארגן את הזיכרונות, לאחסן כל זיכרון במקום ובזמן הנכון.

סדר סדר הוא אמור לשים את האירוע הטראומתי במגירת ה "עבר".

אבל אחרי טראומה הקמפוס לא מצליח לארגן את הזיכרונות, הוא לא מצליח לתייק את האירוע הטראומתי במגירת ה"עבר", ולכן הוא עלול להיחוות כאילו הוא מתרחש בהווה. זה מה שקורה בפלשבקים.

במצב רגיל, הקומה העליונה – הקורטקס – אמורה לקחת פיקוד, להרגיע את המערכת ולשלוח מסר: “זה נגמר, עכשיו בטוח”.

אבל בפוסט־טראומה הקורטקס מאבד שליטה, לוח הבקרה לא מתפקד כראוי ולכן 'כפתור החירום' ממשיך להבהב.

איך זה נראה במציאות? לפעמים זה יוצא החוצה כהתפרצות זעם, לפעמים בהתקף חרדה , ולפעמים המוח עובר לניתוק או דיכאון – כאילו “מוריד את השלטר” כדי לא לקרוס מהעומס.

כל התגובות האלו (לחימה-בריחה-קפאון) הן תוצאה של אותה מערכת פצועה. מערכת שנתקעה בלופ של מצב חירום.

אבל יש נקודת האור: המוח לא נתקע לנצח, הוא יודע להשתקם-

יש לו יכולת מופלאה שנקראת נוירו־פלסטיות: היכולת להשתנות, להבריא, ליצור מסלולים חדשים.

מחקרים מראים שבעזרת טיפול נפשי – כמו EMDR, CBT או AEDP – ובעזרת תרגולים גופניים כגון מדיטציה, מיינדפולנס, יוגה, נשימות ופעילות ספורטיבית סדירה, המוח יכול לעבור תהליכי שיקום וצמיחה.

האמיגדלה ('כפתור החירום') נרגעת ומפסיקה להפעיל לשווא את כפתור החירום.

ההיפוקמפוס ('קמפוס הזכרונות') – מתחזק ומצליח לארגן מחדש את הזיכרונות, לשים אותם במגירת העבר.

הקורטקס הקדם־מצחי ('מרכז הבקרה') – חוזר לתפקד, משיב יכולת לווסת רגשות ולשלוט בתגובות.

המשמעות היא: שהמוח מסוגל להשתנות ועמו גם הנפש יכולה לעבור תהלכי ריפוי, שיקום וצמיחה.

💡 מדוע טיפול נפשי הוא מרכיב קריטי בתהליך השיקום?

כאמור, אחת הבעיות עם אירועים טראומתיים היא ש'קמפוס הזכרונות' (היפוקמפוס) במוח- לא מצליח לאחסן אותם כראוי. האירוע הטראומתי הוא כמו ספר שנקרע לגזרים: הדפים מתפזרים לכל עבר, והמוח לא מצליח לאסוף אותם בחזרה ולאחסן אותם במגירה הנכונה, מגירת ה"עבר".

כיוון שהזיכרון לא תויק כראוי, כל טריגר קטן – צליל, ריח או תמונה שמזכירים את האירוע הטראומתי – עלול להציף בבת אחת את כל הסיפור, כאילו הוא מתרחש עכשיו.

כדי לאחסן את האירוע מחדש צריך לחזור אליו ולעבד אותו.

הבעיה היא שזה מפחיד לחזור לסיפור. מפחיד לפתוח את סיפור הטראומה ולתת לכל הרגשות הקשים להציף מחדש. התגובה הכי טבעית היא לרצות לברוח מהזיכרון. לא לגעת בו. זה אנושי ומובן. אבל כשהזיכרון לא מעובד – הוא נשאר תקוע, ממשיך להציף שוב ושוב.

כאן נכנס הטיפול. טיפול יוצר מרחב בטוח שבו אפשר לחזור בהדרגה אל הזיכרון – לא כדי להכאיב, אלא כדי לאפשר למוח לעבד אותו מחדש.

בתוך המרחב הזה האדם לומד לא רק לפגוש את הרגשות הכואבים, אלא גם לזהות את מנגנוני ההתמודדות שלו, לראות את רגעי הגבורה ולגלות את הכוחות הפנימיים הטמונים בו.

לאחר שמתרחש עיבוד של החוויה הטראומתית – הזיכרון מקבל סוף־סוף תגית: “עבר”. הוא מפסיק להציף את ההווה, הגוף נרגע, והנפש חוזרת להיות נוכחת, מחוברת, חיה.

הכאב לא נעלם – אבל הוא הופך לכאב שניתן לשאת. לפעמים הוא אפילו הופך להיות קרקע לצמיחה מחודשת.

אבל בתוך כל זה חשוב לזכור – האדם לא יכול לעבור את תהליך השיקום לבדו.

המוח יודע להשתקם, אבל כדי שזה יקרה באמת – הוא זקוק לתמיכה ולקרקע בטוחה מסביב: למשפחה, לחברים, לקהילה. התמיכה של הקרובים היא חלק בלתי נפרד מההחלמה, לא פחות מהטיפול עצמו.

אז איך אפשר לתמוך באדם המתמודד עם פוסט־טראומה?

מתוך שיחות אישיות ומפגשים קבוצתיים עם עשרות אנשים המתמודדים עם פוסט־טראומה, עולות שוב ושוב אותן בקשות פשוטות, אותן משאלות לב המשקפות צרכים עמוקים -

1. סבלנות – “תנו לנו זמן.”

    תהליך השיקום לא מתרחש ברגע. לגוף ולנפש לוקח זמן להתאושש, ולכל אחד יש את הקצב שלו. חשוב לא להאיץ, לא לעמוד עם סטופר ולא לדרוש שינוי מהיר. משפטים כמו “נו כבר, תתגבר” אינם מקדמים את ההחלמה – הם מעמיקים את הכאב ומרחיקים.

   
   

2. הבנה – “זה לא בשליטתנו.”.

    חשוב לזכור שההתפרצויות, הניתוקים, הדיכאון או החרדה אינם בחירה, אלא סימפטומים של פציעה אמיתית. ההבנה הזו מאפשרת אמפתיה במקום שיפוטיות.

   
   

3. מרחב ושקט – “כשהסערה משתוללת, תנו לנו לנשום.”

   בזמן התקף זעם או הצפה רגשית, המוח מוצף ואינו מסוגל להכיל או לנהל דיאלוג.

   הדבר החשוב ביותר באותו רגע הוא לא לנסות לשכנע, להתווכח או לתחקר, אלא לאפשר מרחב בטוח, שקט, נוכחות שמאפשרת לסערה לחלוף.

   אחר כך, כשהגל יורד – אפשר לחזור לדבר ממקום אחר, לעבד את מה שקרה ולהתחבר.

   
   

4. התבוננות בעיניים טובות – “תמשיכו לראות את הטוב שבנו למרות כל הקושי.”

    גם בלב הסערה לראות מעבר לטראומה את הכוחות ואת הטוב שבאדם. התבוננות כזו מחזקת ומקדמת את תהליך הריפוי.

   
   

5. אמונה – “תחזיקו עבורנו את התקווה.”. 

   להחזיק את התקווה גם ברגעים החשוכים. להאמין שתהליך השיקום אפשרי, שאפשר לצמוח מתוך הטראומה, גם ברגעים בהם האדם עצמו מתקשה לראות זאת בעצמו.

   
   

6. אהבה וקבלה – “תאהבו אותנו כמו שאנחנו.”

    חיבוק, תחושת בית, מקום שבו מותר להיות כפי שאתה –הן קרקע שמזינה את תהליך ההחלמה ומאפשרת לאדם לצמוח מחדש.

משפחות יקרות

לסיום, אני רוצה לפנות אליכם – בני ובנות המשפחות היקרות.

ההתמודדות שלכם אינה פחות קשה. כואבת. מציפה.

גם אתם חיים בתוך סערת הטראומה – נושאים את כאב יקיריכם, לצד הכאב שלכם.

תנו מקום גם לעצמכם. פנו לסיוע ותמיכה, אפשרו לעצמכם לקבל את החיבוק שמגיע לכם.

ברגעים הקשים נסו לזכור: ההתרחקות, ההתפרצויות, הזעם או העצב – זה לא נגדכם. זה לא אשמתכם.

התמיכה והאהבה שלכם יקרות מפז – גם אם לא תמיד זה מרגיש ככה.

האהובים שלכם יכולים להשתקם. זה דורש זמן, והרבה סבלנות ואמונה – אבל זה אפשרי.

יש דרך לחזור אל החיים.

מוזמנים לשתף, להגיב או להתייעץ איתי כאן בצ׳אט למטה.

אנחנו יחד במסע של למידה, החלמה ותקווה — לומדים איך לחיות עם הטראומה